נכון, לא כתבתי כאן כבר זמן רב. אז מה? זו סיבה להשמיץ אותי? להפקיע ממני את הבלוג? להאשים אותי בחתרנות תחת אושיות ניהול הבלוג? אה, סליחה, בזמן שיונתן כתב כאן את הגיגיו אני הכנתי לו פיצות, לילד הרעב. שש פיצות!
אז הנה הגיגיי לשבוע:
חשבתי לפתוח בנזיפה על אדישות פוליטית וכל מיני, אבל במדינה שלנו מה שקרה לפני שבוע וחצי כבר לא רלוונטי. אז החלטתי להביא ציטוט של ידיעה שבידרה אותי. זה הולך ככה:
"דזמונד טוטו לאופרה של קייפטאון: אל תופיעו בישראל. מהאופרה הישראלית בתגובה: מדובר בפנסיונר שלא נושא היום בשום תפקיד". כן, כי דברי הפנסיונר מייצגים את עמדתם של שוכני בית גיל הזהב של קייפטאון עילית. אנחנו לא באמת מצורעים.
וחוץ מזה….
ביום שישי האחרון ניגשנו להירשם כזוג נשוי בשגרירות השווייצרית בתל אביב. לי כבר יש אזרחות, ויונתן יוכל לבקש אחת בעוד שש שנים. לאור הכתוב בפיסקה הראשונה, חשוב שהמקום בו נבלה את שנות גלותנו יהיה ידידותי לסביבה, נעים לעין ובעל מבחר הגון של גבינות תוצרת בית. וכדי שיהיו זכרונות מהארץ לכשנגלה ממנה, לאחר הביקור בשגרירות החלטנו ללכת לטייל קצת בטיילת שליד הנמל. וואו! איזו הפתעה! זה המקום השני בתל אביב שבו אמרתי לעצמי "הו, כמה נחמד פה, ממש הייתי מוכנה לבלות כאן אפילו יותר משעתיים".
כדי להבין את גודל ההפתעה אני צריכה להסביר: אני לא אוהבת את תל אביב. אני לא אוהבת ומנסה לפצח בראשי את חידת הפופולאריות שלה. מכירים את השיר "תל אביב, אני מגיע, באתי להזיע"? אז זה כל מה שיש לעשות שם. ואם אני ארצה להזיע אני כבר אטוס חזרה לווחאן, שם ההזעה היא באיכות גבוהה פי כמה (כפי שהגדיר זאת אד הבריטי: אני לא יודע אם הרטיבות על העור שלי היא הזיעה שלי שלא מתאדה, או אדי המים שנדבקו לי לעור"). אבל בתל אביב זו הזעה סתם, בלי ייחוד ובלי יומרות, וגם בלי אורז מטגן בפינת הרחוב. והבניינים! אלה סתם בניינים שמישהו היה חייב לשפר את הרגשתם איכשהו אז הוא קרא להם באו האוס, כאילו שאם תדביק לזה תווית של סגנון בנייה אז באמת יצוץ שם קצת סגנון בבנייה. סליחה,רון, אלה סתם בניינים שלא היה לנו כסף לקשט אותם. וכל זה לעומת האבן הירושלמית הקרירה והמרגיעה, הלבנה והמעניינת שיש לנו כאן, בעיר הקודש. אבל יכול להיות שתושבי תל אביב כלל לא רואים עד כמה העיר שלהם מכוערת, כי אדי המים מכסים את עיניהם, ואז הכל נראה להם כמו ציור בצבעי מים, כולל רחוב המסגר. לעומת זאת, ירושלים, עם השטייטעלים שלה, והאוניברסיטאות היפות שלה (כן, יש כאן יותר מקמפוס אחד), וקו הרקיע הנעים שלה… אני בכלל לא מבינה איפה ההתלבטות כאן. אז נכון, הטיילת באמת יפה, אבל העובדה שזה מפתיע כל כך יכולה רק להעיד עד כמה ירושלים יפה יותר.
והנה עוד משהו. אכלנו צהריים בבית קפה קטן, שנראה כמו כל שאר בתי הקפה שבטיילת. שולחנות שסודרו כדי למקסם את כמות האורחים ושירות רובוטי ומהיר שנועד לגרום להם לאכול ולקום כמה שיותר מהר, ושולחנות מפלסטיק דמוי עץ!!!! אין סוף לכמות סימני הקריאה שאני יכולה להקליד כאן. !!!!
הנה עוד כמה: !!!!!!
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שולחנות מפלסטיק דמוי עץ!!!!!!
אתם גובים כמה עשרות שקלים לסלט שעולה 7 שקלית , אני רוצה שולחן מעץ אמיתי! או מפלסטיק דמוי פלסטיק, אבל אל תעבדו עלי. אויש, אתם התל אביבים, הדברים שאתם מוכנים לספוג…
אחד נגד מיליארד 
תגובות
תמשיכו להתכתב ככה על גבי הבלוג, זה משעשע אותי
לא יודעת, החום שהיה כאן באוגוסט ספטמבר לא כל כך משכנע אותי שעדיף את זה על תל אביב…
בתור מי שגדלה בעיר המתים באר-שבע, הקסם של תל-אביב בשבילי הוא תחושת החיות הבלתי פוסקת שיש בה. אין עיר אחרת בארץ שיש בה את התחושה הזו. זו העיר היחידה בה מארגנים אירועי תרבות מגניבים כמו "לילה לבן" ובתכלס, רוב הבידור והתרבות נמצאים כאן. לא שאני בליינית כזו גדולה, אבל זה נחמד שיש תמיד את האופציה לעשות משהו. וזה נחמד שכל דבר שעולה על דעתי שאני צריכה ועוד כמה דברים שלא עולים על דעתי, נמצאים במרחק עשר דקות הליכה מהבית, מקסימום. וזה כולל שלושה סופרים שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ואם בא לי פיצה בשתיים בלילה, תהיה לי אחת. ויש הרבה עצים יפים ושדרות מהממות ואני אוהבת את הבאו-האוס. ויש אנשים ברחובות, גם בשעות מאוחרות, אז אף פעם לא מפחיד ללכת לבד. ויש גם הרבה בתי קפה מלבבים, שהשולחנות בהם הם לא מפלסטיק דמוי עץ.
אז נכון, חנייה זה אישו (אבל גם בירושלים) ומזיעים בקיץ. שום מקום הוא לא משולם. תל-אביב מפצה אותי בחיים ובאווירת הכיף שלה. אני לא רואה את עצמי כרגע גרה באף עיר אחרת. לא בארץ בכל מקרה.
6 פיצות הכנת לו? מתי ביום אחד בשבוע? האם את מתכוונת 6 משולשים או 6 מגשים?
עכשיו אני מבין למה כל פעם כבודו בקושי נוגע בפיצות כשיש משחקים וח'ברה בסלון…
מחכה לתשובות!
נטע – זה פשוט כי את בסין ואחרי תקופה מסויימת הזיכרון שלך בורר רק את הדברים היפיםי של הקיץ בישראל.
בוז'רסקי – חה! בהתחלה עוד השתכנעתי, אבל מכמות המלל נראה שמטרת השיכנוע היא דווקא רפלקסיווית. האם את בטוחה שתל אביב היא עיר חייך? כן, בטח. המשיכי לשנן את מה שכתבת שם למעלה, אולי עוד תאמיני בזה יום אחד. אגב – הקטע שבו אמרת שאת מחבבת באו-האוס הסגיר אותך.
אלון משה משה אלון – הכנתי שש פיצות ביום אחד והקפאתי חמש מהן. הן בפריזר ואם יונתן לא סיפר לך עליהן כדאי לברר איתו למה בדיוק הוא מסתיר מידע שכזה.
"מכמות המלל נראה שמטרת השיכנוע היא דווקא רפלקסיווית" – נראה לי שזה גם קצת נכון לגבייך ויונתן.
מה שהוא אמר!
אני מוכרח לציין שאני דווקא מאוד נהניתי במסעדה.
ניצן התגעגעתי, ברוך שובך לבלוג 🙂
אני בתור פרברניקית, שנאתי את תל אביב (רעש, לכלוך, זיהום, פקקים, פיכס!). אבל מתישהו, ככל שבאים אליה יותר מבינים שרוצים אותה יותר.
נראה לי שזה קשור למסעדות. תכלס, רוב הפעמים שבאתי לתל אביב היה בשביל לאכול אוכל טעים 🙂 (או גלידה!). ואנשים אוהבים לשלם הרבה כסף ולקבל חרא של יחס, רק ככה הם מרגישים שהגיעו למקום שווה, שיודע להעריך את עצמו 🙂
ועזבו אתכם מהנמל בואו לאבן גבירול!