חמש בבוקר עכשיו. או בלילה – תלוי מתי אתם מתעוררים בדרך כלל. או אם הלכתם לישון. אני לא. בעבודה עכשיו, מאייש את דלפק הקבלה של בית הארחה ותיק וידוע בירושלים. שותה כוס מים קרים. ניצן הכינה לי שני כריכים נהדרים, אבל הם, יחד עם העוגה של סבתא, כבר מזמן סיימו את המשמרת שלהם, ונשארתי עם המים לעוד שעתיים של מאבק בעייפות.
זה לא מעניין, נכון?
לפני שנה ותשעה ימים נחתתי בשדה התעופה של בייג'ינג, והתחלתי לשבור את השיניים כדי להגיע בזמן לטיסה הפנימית שלי לווחאן. אחרי עוד כמה ימים של שבירת שיניים התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, וכעבור עוד כמה שבועות גם ניצן הצטרפה. בשיא ההצלחה שלנו היה לנו מספר דו ספרתי של קוראים, כולל כאלה שמעולם לא היו קרובי משפחה, חברים שלנו או חברים של המשפחה שלנו. ומסין, ברוך השם, לא היה חסר על מה לכתוב. ואנשים קראו אותנו, כי סין זה מיוחד, ובטח שווחאן, שהיא לא עיר ששומעים עליה הרבה בארץ, אולי מפני שיש שם בעיקר סינים. ובדרך קפצתי גם לטרק בנפאל, ולטיול עם אימא שלי בבהוטן החד-פעמית, שנצרבת בנשמה.
זה היה מעניין.
אבל אז חזרנו שנינו לארץ. והתאחדנו עם שנלר. ועשינו מסיבה גדולה למשפחה ולחברים, אני אפילו שברתי איזה כוס. ועברנו מהפרבר שלי ומהקיבוץ שלה לעיר הכי גדולה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. וקניתי פלייסטיישן. ולא הצלחנו למצוא עבודה, למרות שחיפשנו המון. ועוד היו לנו כמה סיפורים מסין.
זה עדיין היה קצת מעניין.
ואז מצאנו עבודה, והתחלנו ללמוד, והתחלנו את החיים הרגילים שלנו. וזה כבר לא מעניין.
לאיטאלו קאלווינו יש סיפור על בני זוג שעובדים במפעל – הוא במשמרת הלילה והיא במשמרת הבוקר. הם רואים אחד את השנייה רק לכמה רגעים בכל בוקר ולילה, והם מאוד עצובים. בשבועות האחרונים הפכנו להיות הזוג הזה. אנחנו אמנם לא מאוד עצובים, אבל גם לא מאושרים במיוחד מהמצב הזה. אבל ככה זה, חייבים לשים לחם על השולחן וגרעינים בכלי של שנלר. כשאני מתעורר, ניצן בדרך כלל כבר בדרך לעבודה. כשהיא תחזור אני אהייה במשמרת ערב, או במיטה, מנסה לתפוס תנומה לפני משמרת לילה, שכשאסיים אותה ניצן כבר תהייה על האוטובוס לעבודה. וגם באוניברסיטה יש לנו רק הפסקה משותפת אחת בשבוע, שבה אנחנו יכולים לשבת יחד על הדשא. אני מחזיק כרגע בשתי עבודות – חוץ מבמלון, התחלתי לעבוד בשביל פרופסור מבוגר מאוד, פעיל מאוד וחביב מאוד, בתור עוזר מחקר, שזו עבודה שחורה שבשחורות, אבל גם ניסיון חשוב. ניצן חיה בתוך גירסה מודרנית של 'מד מן', כעובדת מינהלה במשרד רואי חשבון ענקי. אני לומד מעט בסמסטר הזה. הלימודים, בינתיים, לא מאוד מעניינים אותי. בין השאר אני לומד קצ'ואה, שפתם של האינדיאנים במה שהיה פעם ממלכת האינקה. זו שפה נוראית, עם אוצר מילים כמעט בלתי-מוגבל בכל מה שקשור ללאמות, תפוחי אדמה, תירס או סוגי קירבה משפחתית. אני לומד עם זה עם כנופייה של תלמידי בלשנות מהגיהינום, ולראשונה בחיי הבוגרים [אם לא מחשיבים את קורס המפקדים בצה"ל ואת קורס מאבטחי המתקנים באזרחות] אני התלמיד החלש בכיתה, וזה בכלל לא כיף לי. אני מנסה להחליט מה לעשות עם החיים שלי, אבל בינתיים ממשיך ללמוד, ממשיך לעבוד, מנסה בלי הצלחה לחסוך כסף ומפנטז על ירח דבש מורחב ומפנק בסתיו הבא. וגם משחק המון בפלייסטיישן, כמובן.
זה כבר ממש לא מעניין. אפילו אותי זה משעמם.
בגלל זה אנחנו כבר לא כותבים כאן כמעט. אנחנו לא גראפומנים, ואם אין לנו מה לספר אז לא נספר כלום. הבטחתי שהבלוג הזה יחזיק שנה פחות-או-יותר, וזה אכן מסתמן כאורך החיים שלו, לפחות מבחינת תוכן. ברם, אנחנו לא סוגרים את הבאסטה. אני נהנה מאוד לפרסם כאן מדי פעם תמונות משבעת החודשים שלי במזרח, ומתכוון להמשיך לעשות את זה פה ושם. אולי אפילו להשחיל איזה פוסט או שניים, אם זה יתאים. אני מקווה שעוד נשארו לנו קוראים, פרט לשלושת המגיבים הנאמנים והמסורים שלנו [אוהבים אתכם בוז'רסקי, נטע ואלון!], אבל בכל מקרה, אני חושש שפרידה מרגשת לא תגיע לעולם, אם לא מחשיבים את הפרידה שלנו מסין. אה, ואם נחזור לגור יום אחד בסין, אני מבטיח שגם הבלוג יחזור לפעול במלוא העוצמה.
אם מישהו בכל זאת רוצה לדעת מה קורה איתנו בימים האלה, אז יש לי טוויטר, וגם לניצן יש. אני כותב הרבה על פוליטיקה וכדורגל, ניצן על פוליטיקה וערסים. אני לא מבטיח שאתמיד [כי מיעוט עוקבים זה עניין די מרפה ידיים, קצת כמו מיעוט המגיבים בבלוג], אבל בינתיים, לפחות בשבילי, מיקרו-בלוגינג זה הבלוגינג החדש. ואין מה לדאוג, פייסבוק לעולם לא יהיה לנו, לפחות לא בשבוע הקרוב.
בחוץ השחר כבר עולה. אני עם עיניים חצי עצומות, מת להניח את הראש ולנמנם לרגע. עוד שעה וחצי אני בבית. היה יכול להיות גרוע יותר. כל הכבוד לכם אם קראתם עד כאן.
אחד נגד מיליארד 