זה לא מעניין, נכון?

חמש בבוקר עכשיו. או בלילה – תלוי מתי אתם מתעוררים בדרך כלל. או אם הלכתם לישון. אני לא. בעבודה עכשיו, מאייש את דלפק הקבלה של בית הארחה ותיק וידוע בירושלים. שותה כוס מים קרים. ניצן הכינה לי שני כריכים נהדרים, אבל הם, יחד עם העוגה של סבתא, כבר מזמן סיימו את המשמרת שלהם, ונשארתי עם המים לעוד שעתיים של מאבק בעייפות.

זה לא מעניין, נכון?

לפני שנה ותשעה ימים נחתתי בשדה התעופה של בייג'ינג, והתחלתי לשבור את השיניים כדי להגיע בזמן לטיסה הפנימית שלי לווחאן. אחרי עוד כמה ימים של שבירת שיניים התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, וכעבור עוד כמה שבועות גם ניצן הצטרפה. בשיא ההצלחה שלנו היה לנו מספר דו ספרתי של קוראים, כולל כאלה שמעולם לא היו קרובי משפחה, חברים שלנו או חברים של המשפחה שלנו. ומסין, ברוך השם, לא היה חסר על מה לכתוב. ואנשים קראו אותנו, כי סין זה מיוחד, ובטח שווחאן, שהיא לא עיר ששומעים עליה הרבה בארץ, אולי מפני שיש שם בעיקר סינים. ובדרך קפצתי גם לטרק בנפאל, ולטיול עם אימא שלי בבהוטן החד-פעמית, שנצרבת בנשמה.

זה היה מעניין.

אבל אז חזרנו שנינו לארץ. והתאחדנו עם שנלר. ועשינו מסיבה גדולה למשפחה ולחברים, אני אפילו שברתי איזה כוס. ועברנו מהפרבר שלי ומהקיבוץ שלה לעיר הכי גדולה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. וקניתי פלייסטיישן. ולא הצלחנו למצוא עבודה, למרות שחיפשנו המון. ועוד היו לנו כמה סיפורים מסין.

זה עדיין היה קצת מעניין.

ואז מצאנו עבודה, והתחלנו ללמוד, והתחלנו את החיים הרגילים שלנו. וזה כבר לא מעניין.

לאיטאלו קאלווינו יש סיפור על בני זוג שעובדים במפעל – הוא במשמרת הלילה והיא במשמרת הבוקר. הם רואים אחד את השנייה רק לכמה רגעים בכל בוקר ולילה, והם מאוד עצובים. בשבועות האחרונים הפכנו להיות הזוג הזה. אנחנו אמנם לא מאוד עצובים, אבל גם לא מאושרים במיוחד מהמצב הזה. אבל ככה זה, חייבים לשים לחם על השולחן וגרעינים בכלי של שנלר. כשאני מתעורר, ניצן בדרך כלל כבר בדרך לעבודה. כשהיא תחזור אני אהייה במשמרת ערב, או במיטה, מנסה לתפוס תנומה לפני משמרת לילה, שכשאסיים אותה ניצן כבר תהייה על האוטובוס לעבודה. וגם באוניברסיטה יש לנו רק הפסקה משותפת אחת בשבוע, שבה אנחנו יכולים לשבת יחד על הדשא. אני מחזיק כרגע בשתי עבודות – חוץ מבמלון, התחלתי לעבוד בשביל פרופסור מבוגר מאוד, פעיל מאוד וחביב מאוד, בתור עוזר מחקר, שזו עבודה שחורה שבשחורות, אבל גם ניסיון חשוב. ניצן חיה בתוך גירסה מודרנית של 'מד מן', כעובדת מינהלה במשרד רואי חשבון ענקי. אני לומד מעט בסמסטר הזה. הלימודים, בינתיים, לא מאוד מעניינים אותי. בין השאר אני לומד קצ'ואה, שפתם של האינדיאנים במה שהיה פעם ממלכת האינקה. זו שפה נוראית, עם אוצר מילים כמעט בלתי-מוגבל בכל מה שקשור ללאמות, תפוחי אדמה, תירס או סוגי קירבה משפחתית. אני לומד עם זה עם כנופייה של תלמידי בלשנות מהגיהינום, ולראשונה בחיי הבוגרים [אם לא מחשיבים את קורס המפקדים בצה"ל ואת קורס מאבטחי המתקנים באזרחות] אני התלמיד החלש בכיתה, וזה בכלל לא כיף לי. אני מנסה להחליט מה לעשות עם החיים שלי, אבל בינתיים ממשיך ללמוד, ממשיך לעבוד, מנסה בלי הצלחה לחסוך כסף ומפנטז על ירח דבש מורחב ומפנק בסתיו הבא. וגם משחק המון בפלייסטיישן, כמובן.

זה כבר ממש לא מעניין. אפילו אותי זה משעמם.

בגלל זה אנחנו כבר לא כותבים כאן כמעט. אנחנו לא גראפומנים, ואם אין לנו מה לספר אז לא נספר כלום. הבטחתי שהבלוג הזה יחזיק שנה פחות-או-יותר, וזה אכן מסתמן כאורך החיים שלו, לפחות מבחינת תוכן. ברם, אנחנו לא סוגרים את הבאסטה. אני נהנה מאוד לפרסם כאן מדי פעם תמונות משבעת החודשים שלי במזרח, ומתכוון להמשיך לעשות את זה פה ושם. אולי אפילו להשחיל איזה פוסט או שניים, אם זה יתאים. אני מקווה שעוד נשארו לנו קוראים, פרט לשלושת המגיבים הנאמנים והמסורים שלנו [אוהבים אתכם בוז'רסקי, נטע ואלון!], אבל בכל מקרה, אני חושש שפרידה מרגשת לא תגיע לעולם, אם לא מחשיבים את הפרידה שלנו מסין. אה, ואם נחזור לגור יום אחד בסין, אני מבטיח שגם הבלוג יחזור לפעול במלוא העוצמה.

אם מישהו בכל זאת רוצה לדעת מה קורה איתנו בימים האלה, אז יש לי טוויטר, וגם לניצן יש. אני כותב הרבה על פוליטיקה וכדורגל, ניצן על פוליטיקה וערסים. אני לא מבטיח שאתמיד [כי מיעוט עוקבים זה עניין די מרפה ידיים, קצת כמו מיעוט המגיבים בבלוג], אבל בינתיים, לפחות בשבילי, מיקרו-בלוגינג זה הבלוגינג החדש. ואין מה לדאוג, פייסבוק לעולם לא יהיה לנו, לפחות לא בשבוע הקרוב.

בחוץ השחר כבר עולה. אני עם עיניים חצי עצומות, מת להניח את הראש ולנמנם לרגע. עוד שעה וחצי אני בבית. היה יכול להיות גרוע יותר. כל הכבוד לכם אם קראתם עד כאן.

נגישות נוסח סין

שירותים סיניים בפעם השלישית בשבועות האחרונים, אבל הפעם בנימה קצת פחות מבודחת.

סין היא מדינה לא סובלנית בכלל כלפי אנשים עם מוגבלויות. בייג'ינג היא המקום היחידי שבו ראיתי אנשים על כיסאות גלגלים, ואפילו חנות למכירת ציוד נגישות מכל מיני סוגים. אבל גם שם מדובר ביוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. התחבורה הציבורית, משרדי הממשלה, מסעדות, קניונים, חנויות, אתרי תיירות וכמעט כל מקום אחר בסין אינם נגישים לאנשים בעלי מוגבלויות בתנועה, שלא לדבר על ציבור המשתמשים בכיסא גלגלים [שבהם, כאמור, לא נתקלנו מחוץ לבירה. כנראה שאם אתה לא מסוגל ללכת בכוחות עצמך בסין, אתה נדון להישאר בבית ולהעביר שם את חייך, וכנראה שממילא לא תוכל לרדת במדרגות ולצאת ממנו]. כמובן שגם בעלי מוגבלויות אחרות יתקשו מאוד לשרוד בסין. קשה לי, למשל, לדמיין עיוור חוצה שם כביש, אפילו אם מדובר במעבר חצייה מרומזר.

תסתכלו, למשל, על התמונה כאן למטה, שצולמה במצודת חולי-שאן, אחד מאתרי התיירות הראשיים של העיר שיאמן. השלט טוען שיש כאן שירותים לנכים – מה שנכון. בתוך מתחם השירותים הזה אכן יש תא רחב, ובתוכו – לא יאומן כי יסופר – אסלה [בניגוד לשירותים רגילים, שתמיד יהיו רק חור מצחין בריצפה, וזה במקרה המשמח שיש ריצפה]. על פניו נשמע נהדר, אלא שכדי להיכנס לשטח השירותים, כמו שאפשר לראות בתמונה, צריך לטפס לא מדרגה אחת, אלא שתיים, ודי גדולות. נגישות נוסח סין. זו הסיבה שלא הרגשתי רע כשהמלצתי למטיילים מערביים לסור לשירותי הנכים כל אימת שחשקה נפשם באותו מתקן חרסינה מופלא ומנחם. לנכים עצמם זה הרי לא יפריע – הם לא מסוגלים להיכנס לשם.

עוד דרך לאיית שירותים בסינית

עד שיהייה לנו זמן לכתוב משהו ארוך יותר. כי שתי עבודות ולימודים לא משאירים לך יותר מדי זמן פנוי. או חשק. אבל אם אתם עוד קוראים אותנו אז אל תעזבו. אנחנו מבטיחים להשתדל יותר. ובינתיים – מי אמר שלא מדברים אנגלית בסין, אפילו בוודאנג-שאן, ההר שבו נולד הטאי-צ'י.

 

 

תל אביב, באתי להזיע!

נכון, לא כתבתי כאן כבר זמן רב. אז מה? זו סיבה להשמיץ אותי? להפקיע ממני את הבלוג? להאשים אותי בחתרנות תחת אושיות ניהול הבלוג? אה, סליחה, בזמן שיונתן כתב כאן את הגיגיו אני הכנתי לו פיצות, לילד הרעב. שש פיצות!

אז הנה הגיגיי לשבוע:

חשבתי לפתוח בנזיפה על אדישות פוליטית וכל מיני, אבל במדינה שלנו מה שקרה לפני שבוע וחצי כבר לא רלוונטי. אז החלטתי להביא ציטוט של ידיעה שבידרה אותי. זה הולך ככה:

"דזמונד טוטו לאופרה של קייפטאון: אל תופיעו בישראל. מהאופרה הישראלית בתגובה: מדובר בפנסיונר שלא נושא היום בשום תפקיד". כן, כי דברי הפנסיונר מייצגים את עמדתם של שוכני בית גיל הזהב של קייפטאון עילית. אנחנו לא באמת מצורעים.

וחוץ מזה….

ביום שישי האחרון ניגשנו להירשם כזוג נשוי בשגרירות השווייצרית בתל אביב. לי כבר יש אזרחות, ויונתן יוכל לבקש אחת בעוד שש שנים. לאור הכתוב בפיסקה הראשונה, חשוב שהמקום בו נבלה את שנות גלותנו יהיה ידידותי לסביבה, נעים לעין ובעל מבחר הגון של גבינות תוצרת בית. וכדי שיהיו זכרונות מהארץ לכשנגלה ממנה, לאחר הביקור בשגרירות החלטנו ללכת לטייל קצת בטיילת שליד הנמל. וואו! איזו הפתעה! זה המקום השני בתל אביב שבו אמרתי לעצמי "הו, כמה נחמד פה, ממש הייתי מוכנה לבלות כאן אפילו יותר משעתיים".

כדי להבין את גודל ההפתעה אני צריכה להסביר: אני לא אוהבת את תל אביב. אני לא אוהבת ומנסה לפצח בראשי את חידת הפופולאריות שלה. מכירים את השיר "תל אביב, אני מגיע, באתי להזיע"? אז זה כל מה שיש לעשות שם. ואם אני ארצה להזיע אני כבר אטוס חזרה לווחאן, שם ההזעה היא באיכות גבוהה פי כמה (כפי שהגדיר זאת אד הבריטי: אני לא יודע אם הרטיבות על העור שלי היא הזיעה שלי שלא מתאדה, או אדי המים שנדבקו לי  לעור"). אבל בתל אביב זו הזעה סתם, בלי ייחוד ובלי יומרות, וגם בלי אורז מטגן בפינת הרחוב. והבניינים! אלה סתם בניינים שמישהו היה חייב לשפר את הרגשתם איכשהו אז הוא קרא להם באו האוס, כאילו שאם תדביק לזה תווית של סגנון בנייה אז באמת יצוץ שם קצת סגנון בבנייה. סליחה,רון, אלה סתם בניינים שלא היה לנו כסף לקשט אותם. וכל זה לעומת האבן הירושלמית הקרירה והמרגיעה, הלבנה והמעניינת שיש לנו כאן, בעיר הקודש. אבל יכול להיות שתושבי תל אביב כלל לא רואים עד כמה העיר שלהם מכוערת, כי אדי המים מכסים את עיניהם, ואז הכל נראה להם כמו ציור בצבעי מים, כולל רחוב המסגר. לעומת זאת, ירושלים, עם השטייטעלים שלה, והאוניברסיטאות היפות שלה (כן, יש כאן יותר מקמפוס אחד), וקו הרקיע הנעים שלה… אני בכלל לא מבינה איפה ההתלבטות כאן. אז נכון, הטיילת באמת יפה, אבל העובדה שזה מפתיע כל כך יכולה רק להעיד עד כמה ירושלים יפה יותר.

 

והנה עוד משהו. אכלנו צהריים בבית קפה קטן, שנראה כמו כל שאר בתי הקפה שבטיילת. שולחנות שסודרו כדי למקסם את כמות האורחים ושירות רובוטי ומהיר שנועד לגרום להם לאכול ולקום כמה שיותר מהר, ושולחנות מפלסטיק דמוי עץ!!!! אין סוף לכמות סימני הקריאה שאני יכולה להקליד כאן. !!!!

הנה עוד כמה: !!!!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שולחנות מפלסטיק דמוי עץ!!!!!!

אתם גובים כמה עשרות שקלים לסלט שעולה 7 שקלית , אני רוצה שולחן מעץ אמיתי! או מפלסטיק דמוי פלסטיק, אבל אל תעבדו עלי. אויש, אתם התל אביבים, הדברים שאתם מוכנים לספוג…

שמתם לב שלא כתבנו כאן כבר המון זמן?

וכשאני אומר 'כתבנו' אני מתכוון ל'כתבתי'. *אני* לא כתבתי כאן המון זמן. ניצן הפסיקה לכתוב, למרות שהיא טוענת שממש-ממש-בקרוב היא תוסיף פוסט משלה. למעשה, יש במערכת טיוטה שלה מלפני חודש בערך, על סיפור די משעשע ומאוד מרגיז שקרה לנו במרכז, אבל היא פוחדת שאם נפרסם אותו אנחנו עלולים להרגיז עבריין יפואי מסוכן ורב-עוצמה, שהוא גם, כך אנחנו מניחים בוודאות כמעט מוחלטת, קורא אדוק של הבלוג הזה. אז בינתיים היא לא מפרסמת את הטיוטה וגם לא שום דבר חדש, ואני כבר חזרתי לומר 'הבלוג שלי' ולא 'שלנו'. לעובדה שניצן לא כותבת כאן יש גם קשר לזה שבזמנה הלא פנוי היא מתפקדת כשיפחה במשרה שלושת-רבעי מלאה במגה-משרד כספים בירושלים, וגם מסיימת את הלימודים לתואר השני. וגם אני התחלתי ללמוד, למרות שמה שאני עושה רוב הזמן זה לשבת בתורים אינסופיים למזכירות, שלידם התור בסניפי הדואר ב-15 בחודש נראה דליל כמו רשימת העוקבים שלי בטוויטר; למלא המון טפסים; לקחת אותם ממזכירות למזכירות; להחזיר אותם למזכירות הקודמת [אחרי עוד ישיבה אינסופית בתור, כמובן] כי מי שחתם עליהם לא מורשה לעשות את זה; לחזור למזכירות ב' [אחרי ישיבה וגו']; לעמוד בתור לכרטיס אוטובוס חופשי-סטודנטיאלי; לעמוד בתור לאגודת הסטודנטים; לעמוד בתור לכניסה לקמפוס – בקיצור: סין.

פה ושם אני גם לומד קצת. ממש בקטנה, בערך שיעור אחד ביום, אבל בערך שבעה ימים בשבוע, כך שאני נמצא באוניברסיטה בערך כל הזמן. המשמעות של זה היא, בין היתר, הזכות להכיר באופן אינטימי במיוחד את מערכת התחבורה הציבורית המופלאה של ירושלים. אתמול בבוקר עבר בתחנת האוטובוס שלי מין טנק חייזרי ומרשים, דומה לאוטובוס אבל הרבה יותר יפה ומבריק. הוא לא העלה נוסעים ולא הוריד אותם, רק עצר שם לכמה שניות והמשיך בשחצנות. אתמול בערב קראתי בטמקא שאלה האוטובוסים המהירים ומרובי הקיבולת החדשים, והתרגשתי. היום עליתי על אחד מהם וגיליתי שלא רק שמבפנים הם נראים בדיוק כמו אוטובוס אקורדיון רגיל של אגד [למרות שלזכותם ייאמר שהם מריחים כמו אוטו חדש], הם גם דחוסים וצפופים בדיוק כמו האוטובוסים הישנים, אם לא יותר [לגנותם ייאמר שריח של עדר של תלמידי חטיבת ביניים מזן הדתיים הערסים בדרכם לבתיהם שבשכונת הר חומה זה יותר חזק מריח של מכונית חדשה]. לאוניברסיטה יש לי אמנם קו ישיר ונוח, אבל הוא פועל רק בשעות הבוקר – האוטובוס האחרון מגיע לתחנה שלנו בתשע ועשרים. כשהתחלתי מאוחר באחד הימים האחרונים ולקחתי אוטובוס לא ישיר, זכיתי להכיר המון שכונות חדשות שנראו כאילו נעקרו בשלמותן מפולין של שלהי המאה הי"ז, וגיליתי, להפתעתי, שירושלים אכן מתחרדת.

ויש את העבודה, כמובן. אבל אני עייף מדי לכתוב עליה, אחרי שהייתי צריך להתעורר היום בחמש בבוקר למשמרת. אסתפק בלומר שזה כולל המון טפסים, ושגיליתי שהאנגלית שלי הידרדרה אפילו יותר ממה שחשבתי. כדי להתעודד קצת, הנה תזכורת לאנשים שהאנגלית שלהם יותר גרועה ממני. עד לפוסט הבא של ניצן [כן, בטח] – להתראות.

שלום כיתה ט"ז

אחרי עוד משחק גרוע של הנבחרת. אחרי חמישה ימים לא מספקים עם פיפ"א 11. אחרי חודשיים וחצי של נישואים. אחרי שבעה חודשים במזרח. אחרי שנה הפסקה. חזרה לאוניברסיטה, לתואר שני. שום דבר שאמור לעניין את קומץ הקוראים של הבלוג הזה. אם להודות על האמת, בשלב הזה גם אותי זה לא ממש מעניין. אפילו מערכת עוד אין לי ממש, ואני רשום רק לקומץ מהקורסים שאני עתיד ללמוד. ובכל זאת – די התגעגעתי לקמפוס של הר הצופים, לאווירה הסטודנטיאלית, לחברים מהחוג [ומהחוג המשני] ואפילו לכל העניין המשני הזה של ללמוד. אבל עדיין, קשה קצת לחזור, אחרי שנה של חופש [שלא לדבר על זה שגם העבודה החדשה מתחילה השבוע]. בקיצור – יהיה בסדר או שיהיה לא בסדר. בינתיים – הנה תמונה של בית-ספר כפרי בבהוטן. אולי אין להם חשמל בכיתה, אבל הם הרבה יותר שמחים מאיתנו. והרבה יותר חמודים מאיתנו. שנת לימודים מוצלחת.

זיכרונות מנפאל – צאן

מחסום לא צפוי שעיכב אותנו באמצע הטרק. לא חמודים כמו הפנדות, אבל הקולות שלהם מגניבים. צולם, כמובן, ב-HD

זיכרונות מסין – פנדות

כדי להמתיק את יומכם – הנה סרטון שצילמנו בשמורת הפנדות בצ'נגדו – שני גורי פנדה משחקים זה עם זה בהיי דפינישן. יש עוד כאלה במקום שממנו זה בא, והם אפילו טובים יותר, אז סבלנות.

דברים שמביאים לי ת'חוֹפָה [2]

זה הולך ונעשה יותר ויותר גרוע.

לשמפו יש אח תאום – קונדישינר. הקונדישינר נראה בדיוק אותו דבר, וגם מרגיש בדיוק אותו דבר, חוץ מזה שכתוב עליו 'קונדישינר'. ושהבקבוק שלו אמור לעמוד על הראש ולכן הטקסט שעליו מודפס במהופך. בחלק האחורי של הבקבוק מופיעות השורות:

אני מרווה ושופע

לחות – תני לשיערך

לגימה

שלוש שורות, כפי ששמתם לב. הרבה פחות השראה. אם להודות על האמת, עם מזג האוויר שיש בירושלים בימים האחרונים, מספיק לצאת החוצה כדי לתת לשיערי לגימה. וזה מדכא במיוחד כי מדובר במותג שאני נורא אוהב. אני גיליתי אותו, במקרה, לפני שמונה שנים בהולנד, לפני שהחלו לייבא אותו בארץ. חפפתי איתו את מעט השיער שהצבא הרשה לי להחזיק, ואהבתי נורא. עכשיו אפשר לקנות אותו אצל רמי לוי, אבל אני עדיין שומר אמונים, וככה הוא מחזיר לי, עם הפואטיקה המטופשת הזו. יש גם טריוויה [השאלה על השמפו – התשובה על הקונדישינר – ולהיפך. הידעתם שביום האהבה 15 אחוז מהנשים שולחות לעצמן פרחים?]. וגם משפטים כמו: "די, הגיע הזמן, הפריחי את השממה. פנקי את ראשך היפה בנוסחת הלחות המיוחדת שלי", או "כשה טוב, את תמיד צמאה לעוד. תגידי 'Hello' לקונדישינר שחיכית לו בצמא גדול […]", וגם "השתמשי – אל תתביישי: הקציפי, שטפי וחזרי על הפעולה. שיערך יהיה מועשר בלחות ואת תרגישי זוהרת כמו דוגמנית צמרת". אולי בשלב הזה מוטב יהיה אם אאמץ את עצתה של בוז'רסקי, ובעזרת שרידי הגבריות שעוד נותרה בי לאחר שימוש תכוף בנוזלי השטן האלה, אתרחק לאט ובזהירות מהשמפו המרושע ומהתאום המרושע, ולעולם לא אתבונן אחורה.

ולתגובות על התגובות לפוסט הקודם:

מפאת כבודו של היצרן אני מעדיף לשמור את זהותו בסוד בשלב זה, ולכן גם אימנע מפירסום תמונת הבקבוק, כדי לא להכניס לאף-אחד רעיונות לראש [תרתי משמע! הא! LOL! חחחחחחחחח! ROTFLMWTFOL!!!!!!1].

השמפו רוצה שאני אחזר אחריו? זה נשמע אפילו גרוע יותר ממה שחשבתי. בעצם – זה נשמע אפילו גרוע יותר מחידוש הבנייה בהתנחלויות. 'או סשטו', תודה רבה לך. אם אני לא אצליח להירדם הלילה, תדע שזה בזכותך [או בזכות שנלר. הוא צרח כמו מטורף הבוקר והעיר אותי בשבע. שבע!].

ידעתי שמישהו יבקש לקרוא את בדיחות הקרש. הרי אין סיכוי שהייתי שומר אותן לעצמי. הן כל-כך גרועות שהן ממש טובות. הן היו יכולות בכיף להיות כותרות מצויינות במדור הספורט של 'מעריב'. חשבתי להמשיך את ההייפ סביבן עוד כמה ימים, אבל אני כבר לא יכול להתאפק. שימו לב:

בדיחה ראשונה: "האם מדובר בזכות שמעוגנת בחוק, או שזו סמכות שהשמפו העניק לעצמו? מי שמ[פ]ו?!" לול! אדיר!

בדיחה שנייה: "עם כל הסכנות הקיומיות האלה, למה, למען השם[פו] המגע הראשוני, ההיסטורי והמרגש בין גזע השמפו לגזע האנושי צריך להסתכם בציווי 'חזרי אחריי: אני רוויה מאהבה'?" גדול! ענק! כביר! מטורף! שמישהו כבר יציע לי משרת קופירייטינג!

דברים שמביאים לי ת'חוֹפָה

כמו אנשים רבים בארץ ובעולם, גם אנחנו מחזיקים בחדר האמבטיה שלנו מיכל של שמפו, לצורך שמירה על ניקיון וברק השיער. אלא שהשמפו שלנו הוא לא סתם שמפו – יש לו מסר. המסר הזה כתוב באותיות מאירות עיניים על גב הבקבוק, לבן על-גבי כחול [עכשיו, כשהמיכל כבר ריק למחצה, זה לבן על-גבי שקוף, שזה כבר קצת פחות מאיר עיניים], ואני קורא אותו בערך כל יום [הייתי מעדיף לכתוב 'כל יום', אבל אמירת אמת, גם אם היא כואבת לפעמים, היא לחם חוקו של הבלוג הזה]. והמסר הזה הוא:

חזרי אחריי:

אני רוויה מאהבה.

זה מעלה כמה שאלות מטרידות, בכמה מישורים שונים. להלן שבע המרכזיות שבהן:

1. מי בעצם הדובר? האם זה השמפו, או שזה הבקבוק שמארח את השמפו, או שניהם כיישות קולקטיווית אחת?

2. למה אני אמור לקבל כמובן מאליו את העובדה ששמפו [איכותי ומשובח – לא נכחיש – אבל עדיין שמפו] פונה אלי?

3. למה השמפו מתייחס אלי כאל נקבה? האם הוא מניח באופן אוטומאטי שרק אישה תקרא את הדברים האלה? האם זו העדפה מתקנת של שמפו פמיניסטי ולוחמני במיוחד? האם שמפו הוא יצור א-מיני שאינו מבין את ההבדלים המגדריים בקרב בני-האנוש ובוחר בפנייה במין נקבה כמין ברירת-מחדל שרירותית? האם השמפו תופס את עצמו כנקבה? האם ההודעה הזו מיועדת לניצן, ואני מפר את הפרטיות שלה? או שאולי הוא מנסה להעליב אותי?

4. איזה סמכות יש לשמפו, שהוא מרשה לעצמו לצוות עלי? הוא לא מבקש, הוא לא מציע והוא אפילו לא דורש – הוא פשוט פוקד: 'חזרי אחריי'. האם מדובר בזכות שמעוגנת בחוק, או שזו סמכות שהשמפו העניק לעצמו? [כאן יכולתי להכניס בדיחת קרש שהיא ממש גרועה, אבל אני ממש מבסוט ממנה. אולי בסוף לא אצליח להתאפק ואפרסם אותה]

5. למה השמפו רוצה שאני אחזור אחריו? מה הוא מקבל מזה שאני אומר שאני רוויה מאהבה? מה אני מקבל מזה? האם הוא מעוניין בטובתי או בטובת עצמו? האם הוא אלטרואיסט או אגואיסט? מה הקשר של החזרה? האם זה משהו מדיטאטיווי? האם זו מנטרה? כמה פעמים אני אמור לחזור על זה? עד מתי?

6. מה זה 'אני רוויה מאהבה?' מה המשמעות של המשפט הזה? זה לא אמור להיות 'רוויה באהבה'? איך אפשר להיות רוויים מאהבה? רוויי מאהבה זה דבר טוב או רע? האם אני אמור להגיד את זה כי אני באמת רווי מאהבה, או כדי שאהייה רווי מאהבה, או כדי לשכנע את עצמי שאני רווי מאהבה כאשר, למעשה, אני רחוק מלהיות רווי מאהבה?

7. למה במציאות הנוכחית, במדינה הזו שאנחנו חיים בה, שהעתיד שלה בכלל לא ברור, עם טיל גרעיני פרסי שמרחף לנו מעל לראש; עם התפרעויות ומהומות ויריות שמתרחשות קילומטרים ספורים מהמקום שממנו אני כותב עכשיו; עם מערכת חינוך קורסת; עם אלימות הולכת וגוברת; עם כפייה וסחטנות חרדית שהולכות וגוברות; עם החידוש הצפוי של הבנייה בשטחים; עם פיגועי הירי בשטחים; עם אנשים כמו אביגדור ליברמן, אלי ישי וחנין זועבי בממשלה ובכנסת; עם 'אם תרצו' בקמפוסים; עם אנשי 'לה פמיליה' שמקללים את איציק קורנפיין ביציעים של טדי; עם שחיתות וחוסר יעילות משוועות ברשות השידור; עם צחי הנגבי שהפך לתיקווה הכי גדולה של המחנה השפוי-יחסית; עם סכנות דמוגרפיות מכל הכיוונים; עם תאונות דרכים קטלניות כל הזמן ונהגים ישראליים קטלניים בכל מקום; עם יותר ויותר ערסים; עם צעירים שנוטשים את ירושלים; עם צעירים שנוטשים את ישראל; עם הפרסומת הנוראית נגד ליכלוך בחוף; עם מיליארד פסיק שלוש סינים שהולכים להשתלט על העולם ולהפוך אותו למרקקה אחת גדולה – עם כל הסכנות הקיומיות האלה, למה [כאן הייתה צריכה להיות עוד בדיחת קרש אומללה שוויתרתי עליה לטובת הציבור הנאור שעוד נשאר כאן] המגע הראשוני, ההיסטורי והמרגש בין גזע השמפו לגזע האנושי צריך להסתכם בציווי 'חזרי אחריי: אני רוויה מאהבה'? באמת אין לו משהו טוב יותר לומר לנו?

יש לשורות האלה המשך, אבל עדיף שאעצור עכשיו, אקח נשימה עמוקה ואחזור אחרי השמפו: אני רוויה מאהבה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.